.jpg)
פרשת מטות מסעי
בס"דמהי התפילה הבוקעת שערים?
השבת - עם זוג הפרשות מטות מסעי - אנו מסיימים בסייעתא דשמיא את חומש במדבר. בפרשיות מטות מסעי אנו פוגשים עניינים שונים המכינים אותנו לקראת הכניסה לא"י : כגון: על חשיבות כח הדיבור בנדרים, כיצד מפירים את הנדר, על חלוקת הארץ - כולל החלק הניתן לבני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה ממזרח לירדן, על מלחמת מדין, כמו כן סיכום מ"ב המסעות של בני ישראל במדבר ועוד ועוד.
כחלק מההכנה לכניסה לא"י אומרת התורה שיש להכין ערי מקלט. למה צריך ערי מקלט? טילים? כטבמי"ם? - לא ולא! אלא יש להבין שכאשר מקימים מדינה, יש גם תופעה שולית של אלימות עד כדי רצח במזיד ר"ל, אבל יש גם רצח בשגגה וגם בזה צריך לדאוג ולטפל. [כיום יש רוצחים ארורים הנקראים "נוחבה" ולהם ערי מקלט ב"שדה תימן"... אך וודאי לא לאלה התכוונה התורה... אלו רוצחים במזיד ובאכזריות שאין כדוגמתה ואין לסנגר עליהם אלא להענישם בכל חומרת הדין]
נחזור לענייננו.. מצד אחד מחכה לרוצח בשגגה גואל הדם שהוא קרוב משפחה של הנרצח ומבקש להרגו "כי יחם לבבו" ולכן צריך להגן עליו, ומאידך צריך הרוצח לחזור בתשובה על כך שבאה תקלה נוראה לידו וקופח חיי יהודי והרי כל נפש מישראל זהו עולם ומלואו. ובכן, הרוצח בשגגה צריך לגלות לאחת מערי המקלט אחרי ששופטים אותו בית הדין שבעירו. ומתי יצא משם? אומרת התורה: "וישב שם עד מות הכהן הגדול!!" במלים אחרות: צריך הרוצח לחכות ולצפות מתי כבר ימות הכהן הגדול כדי שיצא ממאסרו ויוכל לחזור לביתו ולעירו, והשאלה העולה מאליה היא: מה אשם הכהן הגדול שקשרו את גורלו לגורל הרוצח, גם אם הוא נטל חיים בשגגה?
על כך עונה רש"י, שהכהן הגדול בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים (לכן) אינו כדאי שיהא לפני הכהן הגדול (אלא מרותק לעיר גלותו -עד מות הכה"ג) אולם רש"י אינו מסתפק בכך ומביא הסבר נוסף: " שהיה לו לכהן הגדול להתפלל, שלא תארע תקלה זו ליהודי מישראל בחייו". התקלה אומנם קרתה לאותו אדם שרצח בשוגג (לדוגמה: לא נתן זכות קדימה בצומת, וקרתה ח"ו תאונה עם נפגעים...) אך הכהן הגדול בהיותו בקודש בקודשים, היה צריך להתפלל בכוונה מכל הלב שלא תארע תקלה זו, בשנה ההיא ולא בכל שנה, ויותר מכך! מעצם תפקידו הרוחני הרם, היה צריך הכהן הגדול להקרין קדושה כל כך עליונה על עם ישראל - כולל קדושת החיים - עד שלא תהיה כלל אפשרות למעשים כאלה של נטילת חיי אדם ואפילו בשגגה... ועתה שלא עשה כך, ולא הצליח להפעיל השפעתו - הנראית והבלתי נראית - קבע הקב"ה שדווקא מיתתו תכפר על מעשה הרוצח. הנה כי כן, האדם הקדוש ביותר בעם ישראל עָרֵב לאָח, שנפל ולנקלע לצרה גדולה, בהיותו רוצח בשגגה.
לכן הייתה באה האמא של הכהן הגדול עם הרבה אוכל ושתייה לעיר המקלט שבו שהה הרוצח בשגגה כדי שיתפלל על בנה שיחיה... [וכך נוצר דרך אגב, הקשר האישי של המשפחות המיוחסות בישראל עם האנשים הפשוטים שנכשלו ברצח, כי מן הסתם הכהן הגדול היה מעורב בהסעה של אמו ובתזמון הפגישה של אמו עם הרוצח...]
ולכאורה מה יועילו הַכֻּבַּנֶה והג'חנון, או הקיגל והטשולנט שהייתה מביאה לו הדודה עם הסלים?...וכי עלה על דעתה של אם הכהן הגדול ש"האסיר" הנ"ל בעיר המקלט לא יתפלל מעתה על שיחרורו גם עם כרס מלאה?...
אלא מסבירים המפרשים, שמעתה אמנם הוא יתפלל אבל כאשר יש "פת בסלו" הוא כבר לא יתפלל מכל הלב.. שהרי הדודה עם הסלים מכלכלת אותו בכל טוב! ולכן התפילה שתהיה מעכשיו - זו לא אותה תפילה שהייתה מכל הלב ובכוונה גדולה כשהבטן קרקרה ויכלה לבקוע שערים והייתה מוציאה ממסגר נפשו.....
והלקח על חשיבות התפילה הבאה מעומק הלב - ובפרט בימינו אלה שעם ישראל בארצו נתון כיום תחת איומים חמורים מכל עבר - מובנת מאד ונצרכת מאד! היו כאלה שפעם חשבו שאומות העולם "הנאורות" יחלצו לעזרתינו והתפילה הייתה טובה אך בטחנו בה' וגם...בהם.. למשל חשבנו שימנעו את אירן מלתקוף אותנו..ימנעו אותם להתקרב לתכנית הגרעין.. וימנעו מהחיזבאללה והחותים מלהתערב במלחמתינו נגד החמאס.. אבל כל זה לא קרה.. והשבוע "ויפתח ה' את פי האתון" הגדיל לעשות גם ארדואן מטורקיה המאיים לפלוש לארצינו .. אתם זוכרים את ביידן כשהוא מזהיר בתחילת המלחמה את הסובבים אותנו ואת אירן: דונ'ט.. דונ'ט!.. אבל צריך לזכור ששווא תשועת אדם וגם בימים ההם בימי החורבן הנוראים בבית ראשון, חשבנו שהמצרים יבואו לעזור לנו נגד הכשדים.. אבל הם היו לנו משענת קנה רצוץ ולכן "בך לבד בטחתי ולא אבוש" וכשהמצב כזה - התפילה שלנו תהיה מכל הלב - כי אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים" כי אז יתקיים "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת"!!
לסיום. אנו נמצאים בתקופת "בין המצרים" שבה מתאבלים על חורבן בית המקדש ומתפללים שה' ישיב שכינתו לציון ויבנה בית היכלו. אמנם, ברוך ה' ירושלים וערי ישראל נבנים ומשתכללים, וגם יש קיבוץ גלויות [ויותר בעקבות המלחמה...] ובקרוב יבואו עוד הרבה יהודים שנמאס להם מהגלות ומהאנטישמיות ומתגעגעים לארץ חמדת אבות, אך לא לשכוח שעדיין אנו חסרים את "מרום מראשון מקום מקדשינו"(ירמיהו יז,יב) ולכן לא להרפות מתפילה לרבונו של עולם ולצפות לישועה השלמה בקרוב בימינו , להרבות בתפילה לשלום חיילנו באשר הם, ולרפואת כל הפצועים ולשחרור החטופים, ובפרט בימים אלה של ימי "בין המצרים" שנאמר עליהם: כל רודפיה השיגוה בין המצרים = והרמז לטובה = שבימים אלה ה' קרוב אלינו כי נחרב ביתו והוא מסתובב בתוכינו.. ולכן כל רודף י-ה השיג ו-ה (וביחד שם ה' המלא) דווקא בבין המצרים!!! וּבְעֶזְרַת ה', הַיּוֹשֵׁב בַּמְּרוֹמִים, הָאוֹהֲבֵינוּ אַהֲבַת עולמים, יושיע את הבֶן יַּקִּיר לִי אֶפְרַיִם, וישלים גאולתינו ויבנה בית הבחירה בירושלים!! אמן כן יהי רצון!
שבת פרשת מטות-מסעי (כ"ח תמוז) – שבת מברכים
- השבת אנו מסיימים את חומש במדבר- ויש קהילות האומרות בסיום החומש את הקריאה: "חזק חזק ונתחזק"!
- ההפטרה- השנייה מתלתא דפורענותא- "שמעו דבר ה'" (ירמיה ב,ד) (יש תימנים הנוהגים לקרוא בשבת זו הפטרת "חזון")
- מברכים חודש מנחם אב, שיחול אי"ה ביום שני.
- המולד – ליל שני אחרי חצות הלילה/ שעה 1 / 53 דקות / 11 חלקים
- למנהג האשכנזים- אין אומרים "אב הרחמים" (לדעת הגר"א- אומרים אב הרחמים)
- משנכנס אב ממעטים בשמחה ובמשא ומתן ועוד דברים ראה מדור נפרד.
- למנהג אשכנזים- ביום ראשון (ערב רח' מנחם אב) כדאי ללבוש בגדים מכובסים חצי שעה לפחות, כדי שאפשר יהיה ללבשם אחרי ראש חודש. והספרדים נוהגים בזה רק בשבוע שחל בו ת"ב. דהיינו שביום ששי הקרוב ילבשו הבגדים חצי שעה או יותר כדי שיוכלו להשתמש בהם בשבוע שחל בו ת"ב.
- כאמור ר"ח מנחם אב ביום שני. יעלה ויבוא וחצי הלל כנהוג.
- בגלל מיעוט השמחה בימים אלה , בקהילות ישראל נהגו לברך את ברכת הלבנה- רק במוצאי תשעה באב -אע"פ שאפשר לפני כן.
- יה"ר שהקב"ה יהפוך את הימים האלה לששון ולשמחה. וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.
מהלכות תשעת הימים
- משנכנס אב - ממעטים בשמחה ובמשא ומתן, בבניין ובנטיעה של שמחה כמו כן, נהגו לא לסרוג ולתפור דברים חדשים בימים אלו ולא לצבוע את הבית אם אין הכרח (מר"ח מנחם אב). ולגבי שאר הדברים יש חילוקי מנהגים בין העדות השונות.
- למנהג יוצאי אשכנז- מלבד כל החומרות שהיו עד עכשיו [עיין בעלונים הקודמים] נוסף עתה גם איסור רחיצת כל הגוף רחיצה של תענוג, כגון: שחייה בבריכה או בים, אולם רחיצה של נקיון מותרת בצונן. ולכן מי שמזיע הרבה מותר לו לשטוף עצמו במים צוננים כיון שזו רחיצה של בריאות. עד אחרי תשעה באב אסור לכבס, או ללבוש בגדים מכובסים או מגוהצים, שלא לבשו אותם לפני כן. אבל בשבת "חזון" לובשים בגדי שבת (כמנהג הגר"א) בשר ויין מותרים רק בשבת או בסעודת מצווה. ביום ששי הבא- ערב שבת חזון- מתרחצים לכבוד שבת כבכל יום שישי.
- למנהג יוצאי ספרד - אין אוכלים בשר ואין שותים יין בסעודה שאינה סעודת מצווה, ויש המחמירים גם בסעודת מצוה לא לאכול בשר ולא לשתות יין.
- לגבי איסור כיבוס או ללבוש דברים מכובסים ומגוהצים. מנהג הספרדים להחמיר - רק בשבוע שחל בו תשעה באב.[ וכן איסור רחיצה במים חמים- הספרדים מחמירים רק בשבוע שחל בו ת"ב. (וגם זה ברחיצת תענוג) וברחיצה במים קרים מותר
- התימנים נהגו להקל באכילת בשר גם בשבוע שחל בו תשעה באב חוץ מסעודה המפסקת.
תן חיוך...
1. מי הגדולה? נועה או תרצה? נועה או מלכה?..
וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה:[במדבר כו לג]
וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים:[לו:יא]
רש"י : מגיד שכולן שקולות זו כזו לפיכך שינה את סדרן [רש"י כז א]
*מספרים על חָמש נשים, דיירות אותו בניין, שהופיעו לדיון בבית המשפט בו הגישו תלונות זו נגד זו, על סכסוכי שכנים. השופט, חכם כמו שלמה המלך כך נראה, פתח את הדיון ואמר: "אני אבקש לשמוע קודם כל את עדּותָה של המבוגרת ביותר מביניכן". התיק נסגר בתוך דקה מחוסר ראיות..
2. תסכימו אתי ששיעורי ההסטוריה ככל שעובר הזמן והמלחמה נמשכת, רק הולכים ונעשים קשים ומסובכים יותר.. למשל: את מי ומתי והיכן חיסלו שני רשעים גדולים ביממה אחת?..
3.האמריקנים הכריזו בזמנו פרס 5 מליון דולר על ראשו של הרמטכ"ל של החיזבאללה – האם עכשיו הם יתנו לנו את הפרס?...
חידה
"ויקרא לה נובח בשמו" – על מי עוד מסופר בתורה שקרא לעיר על שם אדם מסויים?..
פרפראות לפרשה
וַחֲמֹרִ֕ים אֶחָ֥ד וְשִׁשִּׁ֖ים אָֽלֶף:[לא:לד]
מושרש היה הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל בשמירת הלשון, בבחירת כל מילה, גם כאשר היה צריך לומר ולהעיר דבר שאינו חיובי בחר לעקוף את הביטוי או לעדנו, כמו המעשה הבא: אחד עשה מעשה שלא יעשה, לימוד זכות היחידה שהיה ניתן לסנגר עליו -שמעשיו נבעו מטפשות וסכלות ולא מרוע לב , אחרת ידונו אותו כמזיד ומרשיע. סובביו אכן דשו במעשה ורצו לדון אותו לכף חובה, אך רבנו החכם בן ציון היסה אותם באומרו בהטעמה כקורא בתורה "זקף גדול, אחד ושישים אלף". הסובבים העלו חיוך רחב והפסיקו לדבר עליו.. הכל הבינו שכוונת הרב לפסוק בפרשת מטות "וַחֲמֹרִ֕ים אֶחָ֥ד וְשִׁשִּׁ֖ים אָֽלֶף" הטעם מסולסל ומוטעם בקריאה הספרדית הירושלמית. תיבה זו מופיעה בפרשה שלוש פעמים באותו הטעם על תיבת וחמורים... כלומר רמז בדבריו שעשה מעשה שטות ולא להמשיך לדבר עליו לגנותו.. אך שימו לב, רבינו לא הוציא מפיו תיבת 'וַחֲמֹרִים'. ומכל שכן לא הזכיר את דברי הרשב"ם )בבא בתרא עד.) שהחמור הינו סמל הטיפשות...
מהלכות שבת/ דין סימניות דביקות בשבת
ישנן מדבקות צבעוניות שמסמנות את המקום בגמרא או בכל ספר אחר למי שלומד שם והן לרוב בנויות לשימוש חוזר. האם מותר להדביק מדבקה כזו בשבת כדי לסמן מקום בספר? האם ניתן להסיר מדבקה כזו הקיימת בספר מלפני השבת? .והאם אין בשימוש מדבקה כזו חוץ ממלאכת תופר גם איסור מוחק [כדין שעווה שמוחקת חלק מהכתוב באופן זמני - וגירודה הוא בגדר איסור כותב] ?
תשובה: כיון שהסימניות האלו מיועדות להדבקה והסרה מידי פעם בפעם, אין בכך איסור קורע ומותר להסיר אותן בשבת, אלא אם כן הן מיועדות להישאר שם זמן ארוך. מטעם זה נראה שגם אין בכך איסור מחיקה, כיון שהן לא נעשות חלק מהנייר שתחתיהן - היות והן מיועדות להשתמש בהן באופן זה.
מהלכות הפרשת חלה- בכובאנה, בג'חנון, ועוד...
הקדמה: כדאי מידי פעם, לרענן את ההלכות של הפרשת חלה כדי שלא נברך ברכה לבטלה על עיסות שלא צריך לברך עליהם כגון ג'חנון וכובאנ'ה אם הם בסירים סגורים ויש בהם שמן וכדו' ולכן הבאנו כמה הלכות בהפרשת חלה וכדאי לשננן בעיקר לנשים הצדקניות. כדלהלן:
1.אחרי שנתחייבה העיסה בחלה מפני שהיה בה כַּשֵּׁיעוּר, אינה נפטרת מזה אפילו אם יחלקוה מיד בעודה עיסה. אלא אם־כן נעשית מתחילה על דעת לחלקה אז לשני בני־אדם (שאינם מבני הבית, והם מקפידים זה על זה) או יותר, באופן שבכל חלק אין כשיעור. אבל על דעת לחלקה רק אחרי האפייה, חייבת בחלה בברכה.
2. שתי עיסות שאין בשום אחת מהן כַּשֵּׁיעוּר, אבל בשתיהן יחד יש כַּשֵּׁיעוּר, אם הדביקו אותן מעט באופן שנושכות זו מזו דהיינו כשיפרידון תתלוש אחת מֵחֲבִרְתָּהּ מעט עיסה, נצטרפו ונתחייבו בחלה בברכה. וכן מצטרפות אפילו בלא דיבוק, אם שתיהן בתוך כלי אחד וכל זה דוקא כששתיהן מין אחד, דהיינו כגון שזו וזו חטים, או זו וזו שעורים וכדומה, [או על כל פנים שתיהן מהמינים המצטרפים זה עם זה כגון חטים עם כֻּסְּמִין וכו'] ובתנאי שאין להן טעם שונה. שאם באחת יש כַּרְכּוֹם או שאר מיני תְבָלִין ובאחת אין, או אחת מתוקה ואחת מלוחה, או אחת נילושה עם חָלָב (באופן המותר) ואחת לא, או אחת בצק שמרים ואחת בצק עלים, כל אלו וכיוצא בהן אינן מצטרפות, כיון שמקפידים שלא תתערבנה. וכן דוקא כששתיהן של־אדם אחד, אבל לא של־שני בני אדם, אלא אם כן ידוע שאינם מקפידים זה על זה ואף על פי שאין דעתם לאכול אותן יחדיו.
3. גם כאשר בכל עיסה בפני עצמה לא היה כַּשֵּׁיעוּר, ואף לא נדבקו זו בזו באופן המבואר בסעיף הקודם, מכל מקום אם בתום האפייה הניח את הככרות או העוגות וכדומה, לתוך כלי אחד שיש לו דְפָנוֹת, הכלי מצרפן וחייבות בחלה בברכה. וצריך להשגיח שיהיו כולן ממש מונחות בתוך הכלי (אלא שיש אומרים כי אף על פי שמקצת של־אחת מן הככרות בתוך הכלי, ומקצתה בולט חוץ ממנו, גם כן מצטרפת). וכן אם מניח אז את הככרות על גבי מפה או סדין, ומכסה אותן גם־כן מלמעלה באותה מפה או אותו סדין, נחשב דבר זה כמו כלי ומצטרפות, אף על פי שבאמצע קצת מהן מגולות, כיון שמהצדדים הן מכוסות. וכל זה דוקא כשהן ממין אחד, ושל־אדם אחד, או שנים שאינם מקפידים.
4. ואם לא הניחן מיד בהוצאתן מן התנור או המחבת לתוך כלי שיש לו דפנות או על־גבי מפה באופן הנ"ל אלא הניחן תחילה על־גבי שלחן או לוח וכדומה, אלא שאחר־כך העבירן משם לתוך כלי שיש לו דפנות, או שכיסה אותן אחר־כך במפה (ואפילו רק מלמעלה ולא מלמטה, וכן אם כפה כלי כגון תבנית־אפייה על חלקן העליון של־ככרות) אף על פי שצריך להפריש מהם חלה, מכל־מקום אין לברך עליה, כיון שיש סוברים שבאופן זה כבר נפטרו מן החלה ואינם חוזרים להתחייב.
5. לכן, כשיש עוד ספק, מנהג תימן שלא להפריש כלל. כגון שנתקבצו ככרות או עוגות מכמה משפחות, כמו שמצוי בזמני חתונה, "קידוש", ושאר שמחות וכדומה או במשלוחי מנות בפורים, וחלקם הפרישו חלה בביתם מפני שהיה בעיסתם שֵׁיעור וחלקם לא הפרישו מפני שלא היה אז שיעור, אף על פי שיתכן כי עכשיו שנתקבצו כולם בתוך כלי שיש לו דפנות יש כבר שיעור. וכן יש להקל בזה כשהעבירן אחר־כך מן השלחן או הלוח, לתוך כלי המחובר לקרקע או לכוֹתל (אף על פי שיש לו דפנות) כגון ארון־קיר, או כלי כבד הקבוע במקומו כגון תנור־אפייה, מקרר או תָא־הקפאה. ויש מחמירים ומפרישים בלי ברכה.
6. חיוב חלה אינו אלא בעיסה הראויה לעשות ממנה לחם, שנאמר והיה באכלכם "מלחם" הארץ וגו' ראשית עריסותיכם חלה תרימו וכו'. ולאו דוקא כשברכתה המוציא לחם מן הארץ, אלא גם כל מיני מזונות שהם דברי מאפה של־עוגות ועוגיות שמעורב בהן דברי מתיקה וחֳמרים נוספים כגון עוגת שמרים, עוגת דבש, עוגת שקדים וכו', וכן בסקויטים, בוריקס, כעכים וכדומה, חובה להפריש מהן חלה בברכה. בין שנאפו בתנור, בין שנאפו על־גבי מחבת וכדומה. אבל עיסה שבלילתה רכה, וגם אחר־כך לא נאפתה אלא בישלו או טיגנו אותה בשמן (או "מרגרינה" וכדומה) או דבש, פטורה מן החלה. וכן קמח ששופכים לתוך מים רותחים הנקרא "עֲצִיט" פטור.
7. ואפילו עיסה שבלילתה עבה, דהיינו סמיכה, מכל מקום אם בזמן הלישה דעת הבעלים לבשלה כגון מקרונים ואטריות, או לטגנה כגון סופגניות גּחְנוּן מְלַוַּח זְלַאבְּיא וכדומה, וכך אמנם עשה, פטורה מן החלה לפי דעת מָרַן השלחן ערוך. [והמחמיר יפריש בלא ברכה] אלא אם כן היתה דעתו לאפות קצת מן העיסה וכך אמנם עשה, שבאופן זה כל העיסה מתחייבת בחלה ומפריש בברכה, ואף על פי שאין בַּחֵלֶק הנאפה בפני עצמו שיעור המחייב בחלה כלל.
8. אם בלילתה עבה והיתה דעת הבעלים בשעת הלישה לאפות את העיסה, אלא שאחר־כך שינה דעתו ורוצה לבשלה או לטגנה, חייבת בחלה בברכה, שכבר חל עליה חיוב בשעת לישה. ואף מאידך אם היתה דעתו אז לבשלה או לטגנה ואחר־כך רוצה לאפותה, חייבת גם־כן בחלה בברכה.
9. כֻּבַּאנהּ, [או כובאניות] אף על פי שבלילתה עבה, צריך להפריש ממנה חלה בלא ברכה. משום שהכנתה היא בכלי סגור דוקא עם ההבל שבתוכה, הדעת נוטה שאין זו אפייה אלא בישול.
10. ככרות לְחוּח (העשויות נקבים נקבים בצידם העליון) אם הם עבים באמצעיתם כשמונה מילימטר או יותר, צריך להפריש מהם חלה בברכה, אם נצטרף מהם כַּשֵּׁיעוּר בתוך כלי בהוצאתם מן המחבת ודוקא אז אחר האפייה. אבל בעודה עיסה, לא יפריש, כיון שבלילתה רכה ועדיין לא נתחייבה. הלכך אפילו אם הפרישה ממנה קודם האפייה אינו כלום, וצריכה לחזור ולהפריש בברכה אחר האפייה. ואם עביין מארבעה עד שבעה מילימטר, יש להפריש בלא ברכה. וכשהעובי שניים או שלושה מילימטר, פטורים לִגְמַרֵי, דכיון שהם כל כך דקים, אינם נחשבים לחם. והוא הדין לרקיקים הנקראים בשם בְּלִינְטשֶׁס ("חביתִיוֹת") שהם פטורים מטעם זה.
11. עיסה שנילושה ביין או חָלָב (באופן המותר כגון: בשינוי צורה מפרווה) או שמן זית, ואפילו בשאר מֵי־פירות בלבד בלא שום טיפת מים, גם אותם שאינם משבעה משקין (שסימנם י"ד שח"ט ד"ם) וכגון מֵי רמונים, או במֵי־ביצים בלבד, אף על פי כן חייבת בחלה בברכה.