.jpg)
פרשת שופטים
בס"ד
"ההמצאה" של הכהן הגדול לטובת חינוך ילדי ישראל
הנה כי כן בסייעתא דשמיא חודש אלול כבר החל, זהו חודש שהוא מחד- סיום השנה העברית, ומאידך - הכנה לקראת השנה הבאה עלינו לטובה. זהו חודש, שבו מתחילים את הלימודים בצפייה רעננה להתעלות לא רק בידע נוסף, אלא גם במידות טובות וביראת שמים. והנה, אחרי ש"הקול קול יעקב" - יחזור להישמע בבתי הספר, ודאי גם נתגבר ביתר קלות על "ידי עשו" וידי ישמעאל אשר "ידו בכל - ויד כל בו", וישמענו א-ל...לכן הבה נתחקה אחר ההמצאה "הגאונית" הזו של בתי הספר.
האמת היא ש"בית הספר" כמוסד בפני עצמו - זו 'המצאה' יחסית חדשה כיון ש"הבית ספר" של פעם היה... בבית! ההורים היו המחנכים הטבעיים של הילד! "ושננתם לבניך ודברת בם"- כך מצווה התורה את ההורים ובמיוחד את האבא. גם שלמה המלך אומר במשלי- "שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך". אם כן האבא והאמא הם המחנכים הדגולים שעליהם בנתה התורה את מערכת החינוך של הדור הבא. שהרי, מי כמו ההורים מכירים את נפש ילדיהם- ההורים הם הראשונים להעניק אהבה לילדיהם, תמיכה ועידוד בכל קשייהם ולכן הם המתאימים ביותר לחנך את ילדיהם!! גם בשביל הילד, ההורים הם המשען והמבטח, הם מקור הטוב ודמות לחיקוי, גם "הבית", זו הסביבה האידיאלית ביותר לילד כדי שיקבל את החינוך הטוב והמעולה ביותר, אם כך, עולה מאליה השאלה: אם כל כך טוב שההורים יהיו המורים של ילדיהם – למה זה באמת לא קורה?...או במלים אחרות: איך הגענו למציאות שיש 'בתי ספר'?..
אלא, כשכל איש ישב תחת גפנו ותחת תאנתו, וכשהחיים זרמו להם בטבעיות, העניניים בבית אכן התנהלו על מי-מנוחות, האבא, עם כל עבודתו המרובה בבית ובשדה, ידע מידי יום ביומו להקדיש גם שעות לחינוך ילדו, האמא הרעיפה מהליכותיה על בני הבית וכשהילד קצת גדל, היה יוצא לעזור לאבא בשדה, ולומד שם יחד עם מקצועות החיים, גם מצוות מן התורה כמו לקט שכחה ופאה... מן הסתם, היו האבא והבן משוחחים במילי דעלמא וגם בדברי תורה, תוך כדי הקטיף או החריש, וכך היה הילד מקבל ב"צורה חלקה" את החינוך הטוב והבריא ביותר.
אך הגיעו ימים קשים יותר , ימים של מלחמות קיום ונדודים, ולאבא כבר לא היה זמן מספיק להקדיש לילדים והאמא שגם כן כרעה תחת הנטל הכבד של גידול הילדים והבאת פת לבית לא הספיקה לנהל את הליכות ביתה כדבעי וכך החינוך בבית הפך למצרך יקר המציאות שרק ילדי המעמד הגבוה אולי יכלו להרשות לעצמם. אולם רוב הילדים נותרו ללא מדריך ומחנך, והתרבו הילדים שגדלו בורים ועמי ארצות, שלא באשמתם...
ולכן בתחילה התקינו חכמי הדור, שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות ללמד את הילדים בירושלים עיר הקודש. "כי מציון תצא תורה", ולשם יופנו ילדי ישראל החפצים ללמוד תורה. ברבות הזמן, חכמי ישראל, האמונים על חינוך הדורות הבאים הבינו, שעם כל היתרון העצום ללמוד תורה בירושלים, במקור השפע של הקדושה והחכמה, אין זו תשובה מספקת לצרכי הדור כולו. כי לא כולם מסוגלים מבחינה כלכלית וכדו' לשלוח את בנם ללמוד דווקא בירושלים ולכן התקינו החכמים, שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מחוז ומחוז.
אלא ש"התינוקות" הללו בתחילה היו לא ממש "תינוקות", אלא כבן שש עשרה או שבע עשרה שנה! ו"תינוקות" אלו, כשהיה "המלמד" כועס עליהם ונוזף בהם על התרשלותם בלימוד היו "מבעטים ויוצאים" (במקרה הטוב-התלמיד בורח.. ובמקרה הגרוע "המלמד" היה בורח..) עד שבא באחרית ימי בית המקדש השני יהושע בן גמלא, הכהן הגדול, שבמעשהו הזה נזכר לטובה, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל בא ו"המציא" שתי תקנות, האחת, שיהיו מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר ולא רק בכל מחוז ומחוז ותקנתו השני'ה היתה, - שמכניסים את הילד לתלמוד תורה בעודו ילד, כבן שש או כבן שבע כדי שלא יבעט בלימוד (עיין בגמרא בבא-בתרא כא'). ומני אז הפך "בית הספר" היהודי – או "החיידר" ... - לשם דבר גם בגלות הארוכה!
על כל פנים, הראינו לדעת, שמוסד "בית הספר" הוא בעצם, מוצא של "פשרה" ולא האידיאלי ביותר, בבחינת "עת לעשות לה' - הפרו תורתך"! כי הבית-ספר הטוב ביותר בעבור הילדים- הם ההורים! ואם ההורים לא מסוגלים – אז הבא בתור בסדר העדיפות - שישלחו את כולם לירושלים ולא בהסעות של המועצה , אולי בחמורים ובכרכרות ... ומסתבר שסידרו לילדים גם תנאי פנימיה בחצרות ירושלים...
דרך אגב, ומה עם לימוד הבנות?... אמנם נכון, אותו כהן גדול, יהושע בן גמלא שמו, לא תיקן בי"ס לבנות, אלא לבנים בלבד, כי הבת תמיד התחנכה בבית, יותר טוב מכל מסגרת אחרת, ואמונתה התמימה וחכמתה לבנות ביתה, שרכשה בהיותה צמודה לאמה, היתה תמיד למעוז ומבטח לבנות בתים נאמנים בישראל ולהחזיק מעמד גם ב"רוחות" הכי קשות שנשבו אז בעולם אבל בדורות האחרונים (לפני כמאתיים שנה..)כשהחלה רוח סערה וקמה לה תנועה של "השכלה" ונפרצה חומת המשפחה היהודית, הבינו גדולי ישראל ובראשם מרן "החפץ חיים" זצ"ל שהגיעה השעה, לעשות מעשה ואז החלו להפתח גם בתי-ספר לבנות שהתחנכו בהם בנות ישראל בכל המקצועות על ברכי התורה והאמונה, וכך לא נכבתה גחלת ישראל.. וכך אנו רואים כיום אולפנות לבנות ומכללות לבנות אשר רמתן הלימודית אינה נופלת - ואף לעתים עולה - על אלו של הבנים...
כאן המקום לברך את כל המנהלים המורים והמחנכים, את הגננות והמסייעות וכל הצוות החינוכי שהחלו כבר את שנת הלימודים, ולאחל להם שנה של לימוד והוראה מתוך נעימות ושלווה, שנה של סיפוק ועשייה רוחנית ולימודית.
ואתם ההורים היקרים, נברך אתכם, שתזכו לרוות נחת מיוצאי חלציכם, ותהיו שותפים מלאים לחינוך ילדיהם והצלחתם (ולא רק בשלט רחוק..) עד אשר יתקיים בנו "וכל בניך למודי ה'-ורב שלום בנייך!"
ואחרונים חביבים, הילדים והילדות שהחלו את שנת הלימודים , במעונות, בגנים, בבתי הספר בישיבות באולפנות ובתלמודי התורה.. [ובמיוחד לילדים שהחלו ללמוד בכיתה א'] שאו ברכה מאת ה' , חזקו ואמצו בהמשך הדרך ועשו חיל בכל אשר תפנו. ואל נשכח לאחל הצלחה גם לבית הספר "המקורי" - אצל ההורים בבית!...
ה"תיקון" שבכל מעשה טוב גם הקטן שבקטנים...
- מי שמצייר בדעתו, שהוא מתקן את העולמות בעבודתו, ואינו יודע את ערך נפשו ואת סדר הרוחניות הנפשית בכללה, הוא מלא הזיות ודמיונות כוזבים. אבל מי שיודע, שבכל תיקון מוסרי, וכל מידה טובה, כל לימוד הגון וכל מעשה טוב, גם הקטן שבקטנים, ואפילו שיחה נאה, הוא מרומם את הרוחניות שבנפשו, והרוחניות הלא היא יסוד כל מציאותיה, ונמצא שע"י הרמת הרוחניות שבנפשו מתרוממת כללות נפשו בהויתה, וההויה הפרטית מתיחשת ביחוש קשר אמיץ מאוד אל ההויה הכללית, וממילא בהתרוממות חלק אחד של ההויה, מתעלית היא ההויה כולה, ובזה מתקנים באמת בעולמות עליונים אין חקר בכל דבר טוב, כשהולך האדם ובדרך רעיון הזה דעתו מתרחבת ודמיונותיו הולכים ומתקרבים אל האמת.
- מה שאדם יכול לתקן - טוב הוא שיחשוב בזה ואל יתרשל מתיקונו, ומה שאין בידו לתקן אל יתעסק בו תדיר, ויקיים דאגה בלב איש יסיחנה מדעתו ויעסוק בתיקון נפשו ותיקונו של עולם, בבהירות שכלית רוממה, עד כמה שידו מגעת, ויתקיים בו גל אל ה' מעשיך ויכונו מחשבותיך
חידה לפרשה
אהובה פעם-ושנואה עתה-מי היא? [עיין רש"י]
פרפראות לפרשה:
*"ונתן הזרוע והלחיים והקיבה":
כשנתקבל הרב המלבי"ם לרב בעיר בוקרשט, בדרשתו הראשונה אשר דרש, אמר להם: רבותי! בזמן שבית המקדש היה קיים, היו ישראל נותנים לכהן את "הזרוע הלחיים והקיבה". בימים האלה בזמן הזה, רב הקהילה הינו ככהן, הריני מבקש מבקש מכם, שלוש מתנות אלו.. הזרוע- זו הנחת תפילין בכל יום, שהיא נגד הזרוע. הלחיים- שלא תשחיתו פאת זקנכם בתער. והקיבה- שתהיו נשמרים ממאכלות אסורות...
יש מפרשים שיש שלושה סוגי אנשים – כנגד זרוע לחיים וקיבה.. - יש שסומך על זרועו ועובד קשה לפרנסתו, יש אדם שכל עבודתו בלחייו הכוונה בפיו כגון מורה רב דרשן וזמר.. ויש אדם שלא מתאמץ בכלל זכה לעושר בירושה או בלוטו וכדו' ולא מתאמץ ולא לומד אלא מבלה כל ימיו בהפעלת הקיבה.. אוכל ושותה ישן ונח כדי לקום לאכול.. על ג' הסוגים אומר הקב"ה תזכור שהזרוע היא ממני וגם כושר דיבורך הוא ממני וגם הקיבה היא מתנה ממני כדי לנצלה לעבודת ה' ולא לזלול ולסבוא..
תן חיוך !...
"שופטים ושוטרים תתן לך"...
1.מה ההבדל בן "עורך דין" טוב – ל"עורך דין" גרוע?
אצל הראשון יצא הנאשם "אסיר תודה"- ואצל השני - "אסיר"...
2. השופט: גנבת סכו"ם מהחנות!
הגנב: אבל אדוני, אני מבטיח לך שזה היה חד פעמי.
סוגי שופרות
כל הקרניים שמשמשות אותנו לשופרות הינן תוצר לוואי של אכילת הבשר של החיות עצמן. החיות אינן נשחטות בשביל הקרניים שלהן.
שופר איל
האיל הוא כבש בוגר (להבדיל מהאייל ששייך למשפחת הצבאים) ואנו מצווים לתקוע בקרנו למצוה מן המובחר. השימוש בקרן של איל מקורו בעקידת יצחק כאשר אברהם עקד את האיל שנתפס בסבך במקום את בנו בכורו. רוב הקהילות ובתי הכנסת משתמשות כיום בשופר זה. לפי הרמב"ם רק שופר של איל כשר ובלשונו "קרן הכבשים הכפוף". ועיין בהמשך על שופר איל בסגנון תימני.
שופר איל בסגנון ספרדי-אשכנזי: השופר הנפוץ ביותר, בעל ידית ארוכה שעברה יישור. בשל אורך קדח ארוך יחסית צלילו גבוה וחד.
שופר איל בסגנון תימני: מיוצר לפי דעת הרמב"ם [והרס"ג ] שגורס שאין לשנות את צורתה הטבעית של הקרן. השופר לא מיושר אלא נחתך קצת לפני החלל של הקרן ובעל מהלך קדח קצר ולכן מתאפיין בצליל נמוך ועמוק בד"כ. לרוב גם לא עובר עיבוד חיצוני כלל והקרן נשארת טבעית לחלוטין.
שופר מרוקאי: שופר שטוח מקרן איל שהכנתו מסובכת ואורכת זמן רב. מקורו עוד בימי האינקוויזיציה בספרד אז נאלצו היהודים להסתיר את דתם ומנהגיהם והיו משטחים אותו כדי שיהיה קל להסתרה מתחת לבגדים. בגלות ספרד הגיעו חלק מהיהודים לצפון אפריקה וחלקם למזרח אירופה. במרוקו התפתחה תעשיית שופרות ענפה ומשם קיבל את שמו, אך ניתן למצאו גם בקהילות יהודיות בפולין, גרמניה ועוד.
שופרות בהכשרים שונים
שופרות בהכשר בד"צ הם שופרות איִל שעוברים את כל שלבי הייצור והבקרה כמו השופרות האחרים למעט העובדה שבשלב הקדיחה נמצאים משגיחים של הבד"צ. המשיחים מסתכלים על תהליך הקדיחה ומוודאים ששום שופר אינו נפסל. לאחר מכן, לאור מנורה חזקה וזכוכית מגדלת, הם בוחנים כל שופר באופן מדוקדק. על השופרות שעורים את הבדיקה בהצלחה מודבקת מדבקה עם בר-קוד והולוגרמה (למניעת זיופים). אחוזי השופרות שלנו שלא עוברים את הבדיקה שואפים לאפס ומפתיעים את המשגיחים לטובה כל פעם מחדש. כמובן שכל תהליך הבדיקה והבאת המשגיחים מייקר במעט את מחיר השופר. יש גם מפעלים טובים אחרים בהשגחת רבנות. למשל בהשגחת רבנות תל אביב.
שופר דישון / תימני / קודו
כל השמות מתייחסים לאותו שופר הקודו הוא מין של אנטילופה שחיה בחלק הדרומי של יבשת אפריקה. קרן זו יכולה להגיע לאורך של כ 150 ס"מ והיא מרשימה בגודל בצבע ובצליל. התימנים נהגו לתקוע בקרן זו מאחר והיה להם יותר קל להשיג את הקרניים הללו מאלה של האיל. הקרן מתאפיינת בצליל עמוק בגלל נפח האוויר הגדול שבתוכה וכן בטונים שונים שניתן להפיק ממנה, בד"כ 2-3 ולעיתים אף יותר. בספר עריכת השלחן לרב קרח כתוב שהיו בתימן בהרים מין אילי בר עם קרן ארוכה וא"כ יכול להיות שגם לפי הרמב"ם זה כשר אבל אלו שבארץ הארוכים נעשים אכן מדישון וכנ"ל.
שופר ראם
הראם הוא מין של אנטילופה שנפוץ ברוב יבשת אפריקה ובעבר אף בישראל (כיום ישנו פרויקט להשבתם לטבע בארץ). שופר הראם הוא שחור וישר בעל מהלך קדח ארוך וצליל שמזכיר חצוצרה. למרות שמבחינה הלכתית הוא כשר כי הוא לא עשוי מעצם אחת , אבל בגלל שהוא ישר ולא כפוף יש מחלוקת האם ניתן להוציא באמצעותו ידי חובה.[ השאלה האם קרניים מסוג זה כשרות בדיעבד תלויה במחלוקת הרמב"ם עם רוב הראשונים שעניינה האם רבי יהודה חולק על רבנן ורבי יוסי במשנה (ראש השנה, פ"ג מב'-ה') ודרישתו שהתקיעה תהייה "בשל זכרים כפופין" היא רק מלכתחילה או גם בדיעבד. לאור כך שרבי לוי פוסק כרבי יהודה הרי שאם המחלוקת היא רק לגבי המצווה לכתחילה קרן יעל תהייה כשרה לתקיעה כסברת הראשונים החולקים על הרמב"ם. יש הסוברים שגם הרמב"ם מסכים לגישה זו (כלבו, ט"ז). דוגמאות לקרניים פשוטות הן הראם היעל והתיש .]
שופר יעל
היעל היא מין של עז הרים בעלת אזור תפוצה נרחב כולל ישראל. בגלל שזו חיה מוגנת השגת הקרניים היא קשה ואפשרית רק לאחר מוות טבעי של החיה. הקרן עצמה מרשימה ובעלת יופי מיוחד. צליל השופר גם הוא מיוחד ונשמע כמו חצוצרה בעלת צליל עמוק
שבת פרשת שופטים [ד' אלול]
- רביעי דנחמתא . ההפטרה: אנכי אנכי הוא מנחמכם [ישעיה נא]
- ברכת הלבנה – לנוהגים לברך אחר שלושה ימים – יברכו ממוצאי שבת הזו. המברכים אחר שבעה ימים – החל מיום שלישי בלילה.
מהלכות הסליחות [שהתחילו אצל הספרדים והתימנים]
1. מיום ב' אלול- ועד ערב יוה"כ משכימים הספרדים והתימנים לסליחות. יש נוהגים לתקוע בשופר בסליחות בשעה שהקהל אומרים י"ג מידות רחמים- וכן בסוף הסליחות.
2. ניתן לומר את הסליחות אחר חצות הלילה אבל לא לפני כן! אם אין עשרה נוהגים לדלג אמירת י"ג מידות, ויש שאומרים בניגון המקרא.[ ויש אומרים - במקום שם ה' – אומרים: " מ- צ – פ - ץ " שהוא שם ה' בא-ת ב-ש]. ולגבי אמירת הקטעים בארמית –יש נוהגים לדלג אם אין עשרה. אבל המהרי"ץ והבא"ח [והגרי"מ אליהו ] כתבו שאין לדלג וכן נהגו חלק מהספרדים והתימנים.
3. מנהג אמירת הסליחות הוא דווקא בבוקר, כפי שפסק השו"ע, וכפי שמעיד נוסח הסליחות עצמו במקומות רבים: "קמתי באשמורת", "בן אדם מה לך נרדם", ועוד. ולכן, עיקר זמנם של הסליחות הוא מחצות הלילה עד תפילת שחרית. משום שאז הזמן הוא עת רצון, והתחנונים בו רצויים.[ ויש כאלה שמקילים בשעת הדחק לאמרם עד חצות היום].
4. אדם שקשה לו לקום מוקדם, ואם יקום מוקדם לא יתפקד טוב בעבודתו, אסור לו לקום מוקדם לסליחות, אלא יקום מעט יותר מוקדם מהרגילות שלו, ויאמר סליחות. ואינו חייב לומר את כל הסליחות, ואם גם זה קשה עליו, יאמר סליחות בימי שני וחמישי בלבד, ואם גם זה קשה עליו, יאמר סליחות רק בעשרת ימי תשובה.
5. אדם הנוהג לומר תיקון חצות בכל לילה ואם יאמר סליחות, לא יאמר תיקון חצות – יאמר תיקון חצות בלבד. אולם מי שאינו נוהג לומר תיקון חצות בכל לילה, יאמר סליחות.
6. יש לברך ברכות השחר וברכת התורה לפני הסליחות, מפני הפסוקים הנאמרים בסליחות.[ ויש מן התימנים הבלדים שנהגו לומר ברכות השחר רק אחר הסליחות כיון שהפסוקים בסליחות הם דרך תפילה ותחנונים ולא כדרך לימוד תורה]
7. ראוי ששליח הציבור בסליחות יהיה תלמיד חכם, ובעל מעשים טובים, ונשוי, ומגיל שלושים ומעלה, ויודע להתפלל. ומכל מקום, כשאין מישהו שיש בו כל מעלות אלו, כל ישראל כשרים, ואין ליצור מחלוקת בבית הכנסת העיקר שיהיה רצוי לקהל.
להשיב את הגזילה
הגוזל מחבירו אפילו שווה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו. תקנתו היא להשיב את הגזילה לבעליה, אבל יש דינים מיוחדים בגזלן שחכמים תיקנום מפני תקנת השבים.
ב. אם החפץ הגזול כבר אינו קיים, והגזלן רוצה לחזור בתשובה ובא מאליו להחזיר דמי הגזילה – "תקנת חכמים היא שאין מקבלין ממנו אלא, עוזבים אותו ומוחלין לו, כדי לקרב הדרך הישרה על השבים, וכל המקבל ממנו דמי גזילה, אין רוח חכמים נוחה הימנו" (רמב"ם גזילה א,יג)
ג. משמע, שאם הגזילה עדיין קיימת – מקבלים אותה מהגזלן, וכן מותר לתבוע גזלן, גם אם הגזילה כבר אינה קיימת, תקנת השבים היא רק עבור גזלן הבא להשיב את הגזילה מתוך התעוררות עצמית, וקבלת דמי הגזילה מידו עלולה להרחיקו מתשובה.
ד. לדעת התוס' נועדה תקנת השבים רק עבור גזלן מפורסם, "שתשובתו קשה", משמע, שמי שגזל באופן חד-פעמי חייב לפצות את הנגזל, ומקבלים ממנו.
ה. מה יעשה איפה גזלן (מפורסם) שהגזילות כבר אינן בידו, והוא מתעורר מעצמו לחזור בתשובה, אבל איש אינו מוכן לקבל ממנו את הפיצוי המגיע לו? העצה היא: שיקנה ספרים או חומשים עבור הציבור (למשל, בכותל המערבי) על כל פנים, גם אם פטרוהו מלהשיב את הגזילה, חייב הוא לחזור בתשובה לפני הקב"ה ולהתוודות על מה שעשה.
ו. אם הגזילה קיימת, והגזלן מתבייש לפנות ישירות לנגזל ולהחזיר את הגזילה, רשאי להחזירה בדואר: ואם מדובר בגזילת כסף – רשאי להחזיר בהמחאת דואר אנונימית.
מהלכות שבת - כיור בחצר
כיור עם ניקוז לגינה – נחלקו האחרונים האם מותר לפתוח ברז בשבת כאשר הוא נמצא בחצר, והמים מהכיור יורדים ישירות לגינה ומשקים אותה. למעשה רוב האחרונים יעצו לקחת דלי ריק להניח את הצינור היוצא מן הכיור בתוכו ואז כשהדלי מתמלא, המים גולשים מתוכו ונשפכים והוי גרמא כיון שהמים הנשפכים לא הולכים ישירות לזרעים. ועוד שבשעת פתיחת הברז אינו מתכוון להשקות את הזרעים, ולכן הדבר נחשב כפסיק רישיה והגרמא הורידה אותו לאיסור דרבנן, ועוד כיון שזה נחשב כפסיק רישיה דלא ניחא ליה או דלא איכפת ליה באיסור דרבנן, לכן מותר לכתחילה בלי פקפוק.
ויש חולקים ומתירים להשתמש בדרך הרגילה ביום חול, דכיון שאין כוונתו להש קיה והמים זורמים דרך צינור, הוי כח שני וחשיב כגרמא ומותר [שמירת שבת כהלכתה פרק י"ב הערה נ"א בשם הגרשז"א, חזון עובדיה שבת ח"ג עמוד ל', וחזון עובדיה שבת ח"ד עמוד י]
ובמקום שמשתמשים תדיר בימי החול, מותר לכל השיטות, כיון שהקרקע כבר רוויה. ובעונת הגשמים הדבר מותר בלי שום פקפוק, משום שבעונת הגשמים המים הללו היוצאים מהצינור לא מסייעים לגדילת הצמח ים, אלא אדרבא אף מזיקים להם, ואז ודאי שיש להתיר )עיין מנוחת אהבה ח"ב פרק ב' סעיף ח', ילקוט יוסף שבת ה' עמוד מ"א(. וצינור המקלח לאדמת קוצים, ואין כוונתו להשקותם או להכשיר את הקרקע לזריעה, מותר לכל השיטות לשפוך מים לתוכו.
שפיכת מים לחצר – השוטף רצפת ביתו באופן המותר והמים יורדים דרך הצינור שבמרפסת לחצר הבית, אם אינם באים מכח ראשון וגם לא איכפת ליה מהשקיה זו, יש לצדד להקל באופן שלא ידחוף את המים במקל גומי לתוך החור, אלא יגרוף המים סמוך לחור והמים ירדו לבד, שהרי זה פסיק רישיה בגרמא בדר בנן ומותר.(ילקוט יוסף שבת ה' עמוד ל"ו(.
הודעה למתפללי בתי הכנסת - לגבי "אבינו מלכינו"
למנינים שמשכימים לסליחות ובלאו הכי אומרים אלוקינו שבשמיים וכדו' שבהם כלולות תחינות גם על המצב ניתן להפסיק לומר "אבינו מלכינו" לעת עתה. כמובן שיש להמשיך לקרוא תהלים ולברך את חיילי צה"ל וכוחות הבטחון להצלחתם במשימות הבטחון וטיהור קיני הטרור, את החטופים שישובו לביתם "להוציא ממסגר נפשם", ורפואה שלמה לפצועים. "א-ל נא רפא נא להם"!
בתודה הרב אלעזר שרעבי