פרשת שופטים

מהו "סוס בטלן"?
שום תשים עליך מלך. השאלה איזה מלך? אשר יבחר ה' אלוקיך בו. דהיינו: על פי נביא ואורים ותומים.. ואם אין נביא – כותב הראי"ה קוק אז משפט המלוכה חוזר להסכמת האומה.
מכל מקום, אחד הציווים של המלך הוא "שלא ירבה לו סוסים". למה הכוונה? האם אסור לו להרבות כלי מלחמה "מהלכים על ארבע" כדוגמת הסוסים? הרי על האדם להשתדל באמצעים מעשיים כדי להבטיח את מלכותו  ועם כל זאת לבטוח בה' ככתוב במשלי: [כא] "סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה - ולה' הַתְּשׁוּעָה"  כלומר:  אין מצווה לשבת בטל ולבטוח שהתשועה תבוא מן השמיים.. אמנם מצאנו בדברי חז"ל על ארבעה מלכים צדיקים בזמן בית ראשון ממלכי בית דוד שבטחו בה' בדרגות שונות וה' "עשה" להם את העבודה. כמובא במדרש [איכה רבה] :
[א] דוד אמר (תהלים י"ח) ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם.  אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה כן [ =בסדר. אני מסכים].. (ש"א ל'): ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם... "
[ב] אסא אמר: אני אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו [הקב"ה]  אני עושה. שנאמר : [דברי הימים ב :יד] וַיִּגֹּף ה' אֶת הַכּוּשִׁים לִפְנֵי אָסָא וְלִפְנֵי יְהוּדָה וַיָּנֻסוּ הַכּוּשִׁים: וַיִּרְדְּפֵם אָסָא .. וַיִּפֹּל מִכּוּשִׁים לְאֵין לָהֶם מִחְיָה כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי ה' וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ.. [שים לב! נשברו לפני ה' ואסא רק רדף..]
[ג] יהושפט אמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה.  שנאמר  [דברי הימים ב :כ] : "וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה [=שירה עוד לפני הנס!! ..]  נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפו" .
[ד] חזקיהו אמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה [=אפילו לזה אני מסכים]  שנאמר: (מ"ב י"ט) "ויהי בלילה ההוא [ליל פסח כשצבא סנחריב בהמוניו מקיף את ירושלים כדי לכבשה למחרת]  ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור.."
שימו לב שדווקא דוד המלך שללא ספק הוא הגדול מכולם במידת הבטחון הוא שאומר "אני אעשה את כל העבודה" [ =ארדוף אויבי ואשיגם..] וכמובן אתה רבש"ע תן לי את הסייעתא דשמיא ותסכים אתי למהלך. ולכאורה צריך להיות הפוך, שככל שהמלך יותר גדול ובעל בטחון בה' יותר עצום, כי אז  הקב"ה יעשה לו את יותר העבודה והוא ישן על מטתו.. אלא אדרבה זה מעיד על גודל מידת הבטחון בה' כאשר אתה עושה את כל שלבי המלחמה ואע"פ כן אתה יודע שהכל מאתו יתברך ולא תולה כהוא זה בכוחך הגדול..  אלא ההסבר הוא שלא כל המלכים הגיעו לדרגת בטחון כזו ולכן מותר להם להרבות סוס אם זה נצרך למלחמה...
עוד אומרת הגמרא בסנהדרין [כא:] שאין בעיה הלכתית שהמלך ירבה סוסים למלחמה אלא הכוונה באיסור הוא למרכבתו! אם הסוס הוא מיותר. בפי חז"ל - "בטלן"- אין צורך בו והוא סתם יושב באורווה...
וזה לשון הגמ' שם:  "לא ירבה לו סוסים. יכול אפילו כדי מרכבתו ופרשיו?! (מלכות בלא רכב ופרשים לא חשובה) תלמוד לומר: לו: לו אינו מרבה, אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו; הא מה אני מקיים 'סוסים'? - סוסים "הבטלנין"... מניין שאפילו סוס אחד והוא בטל - שהוא עובר ב'לא ירבה לו סוסים'? תלמוד לומר: למען הרבות סוס...ומוסיף הרמב"ם: "ולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו. אפילו סוס אחד פנוי להיות רץ לפניו כדרך שעושין שאר המלכים - אסור". [הלכות מלכים ג:ג]
 ובלשון ימינו: אם מלך ישראל זקוק למכונית שרד מהודרת, הדבר מותר. אבל רכב שרד שאינו עומד לשימוש אלא להתפארות - הוא שנאסר על מלך ישראל. כמו כן יהיה מותר לצבא להחזיק במלאי הרבה טנקים תותחים ומטוסים כדי להרתיע את האויב, וכן! אפילו רכב "דמה" כדי להטעות את האויב - זה  לא נקרא "סוס בטלן" אלא אדרבה "בתחבולות תעשה לך מלחמה" ויש לו תפקיד נכבד בהטעיית האוייב ובהגנה על חיילי צה"ל והתושבים.. לא לחינם נתברכו השבטים מפי יעקב אבינו ומשה רבינו כחיות השדה [התוקפות ולא רק מתגוננות] אשר חלקם פועלים בגלוי כמו האריה והזאב וחלקם פועלים גם בחשאי כנחש המפתיע את הסוס מאחור ..
לעומת שיטת הרמב"ם ועוד ראשונים כפי שראינו לעיל -  נראה ששיטת הרמב"ן להחמיר בהחזקת ארסנל מעל המותר... כי הרמב"ן נותן טעם אחר לאיסור להרבות סוס: "לא ירבה לו סוסים - אפילו מארצו... שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאד, אבל יהיה מבטחו בה' א-לקיו". וזה כפי שנאמר בישעיהו: "הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו". ולדעת הרמב"ן יש להחזיק מספר מינימלי של טנקים ותותחים, ולסמוך על ישועת ה', שאין לה מעצור להושיע ברב או במעט. גם בהמשך הפרשה שם מדובר על מלחמת מצווה נאמן הרמב"ן לשיטתו וכותב:  "שלא יבטחו בזה בגבורתם ולחשוב בלבם גיבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה; רק שישיבו לבם אל ה', ויבטחו בישועתו, ויחשבו כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה...".
האם באמת סבור הרמב"ן שאין לנקוט בשום מאמץ מעשי כדי לנצח במלחמה? לא יתכן!  שהרי התורה עצמה מצווה כיצד להתארגן למלחמה  "ופקדו שרי צבאות בראש העם"? וכו'  אלא הרמב"ן עצמו עונה על כך ואומר: "כי התורה תצווה בדרך הארץ, ותעשה הנסים עם יראיו בהסתר. ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם...".
כלומר: לשיטת הרמב"ן - מחד גיסא, יש לפעול בתבונה ובהשכל כדי לנצח במלחמה. יש להתארגן, למנות שרי צבא ולפעול כצבא מסודר הפועל בצורה מתוחכמת, כפי שנהגו יהושע בן נון ויהודה המכבי. מאידך גיסא, אין לו למלך ישראל להשליך את כל יהבו על כוחו ועל תבונתו. ויש איסור "למען הרבות סוס". אלא יש לבטוח בה' וזה העיקר, וכמובן הכל תלוי בדרגת הבטחון של המלך והמצב הרוחני של העם.
לסיום. בחודש הרחמים והסליחות יש להרבות בתפילה  על המצב המורכב שאנו נמצאים בו . שה' ישמור את חיילנו מכל צרה ונזק, ישלח רפואה שלמה לפצועינו וישחרר את חטופינו לחופשי . אמן כן יהי רצון.
שבת שלום ובשורות טובות!
 
פרשת שופטים (ו' אלול)
1.ההפטרה "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם" (ישעיה נא) [רביעי משבעה דנחמתא]
2. ברכת הלבנה –לאלו שנוהגים אחר שלושה ימים ועדיין לא ברכו – יברכו במוצאי שבת קודש. לאלו הנוהגים לברך אחר ז' ימים – יברכו רק מיום ראשון בערב.
3. נוהגים להרבות בצדקה ובמעשים טובים בחדש אלול. יש נוהגים גם לבדוק המזוזות והתפילין.
 
מדיני הסליחות
א. בר"ח אלול עלה משה רבנו להר סיני לבקש רחמים על חטא העגל, והתפלל בהר עד ליוה"כ, שאז נתבשר "סלחתי כדברך" ונתנו לו לוחות האחרונות, ומסורת בידינו שאלו ימי רצון.
ב. עדות המזרח והתימנים החלו לקום באשמורת הבוקר, מתחילת חודש אלול  לומר סליחות. [והאשכנזים נהגו לומר סליחות מתחילת השבוע שחל בו ראש השנה, אולם השנה  שחל ראש השנה ביום שלישי, יתחילו לומר סליחות, מתחילת השבוע שלפניו דהיינו החל מיום כ"א אלול]
ג. מנהג אמירת הסליחות הוא דווקא בבוקר, כפי שפסק השו"ע, וכפי שמעיד נוסח הסליחות עצמו במקומות רבים: "קמתי באשמורת", "בן אדם מה לך נרדם", ועוד.  ולכן, עיקר זמנם של הסליחות הוא מחצות הלילה עד תפילת שחרית. משום שאז הזמן הוא עת רצון, והתחנונים בו רצויים.[ ויש כאלה שמקילים בשעת הדחק לאמרם עד חצות היום].
ד. אדם שקשה לו לקום מוקדם, ואם יקום מוקדם לא יתפקד טוב בעבודתו, אסור לו לקום מוקדם לסליחות, אלא יקום מעט יותר מוקדם מהרגילות שלו, ויאמר סליחות. ואינו חייב לומר את כל הסליחות, ואם גם זה קשה עליו, יאמר סליחות בימי שני וחמישי בלבד, ואם גם זה קשה עליו, יאמר סליחות רק בעשרת ימי תשובה.
.ה.  אדם הנוהג לומר תיקון חצות בכל לילה, ואם יאמר סליחות, לא יאמר תיקון חצות – יאמר תיקון חצות בלבד. אולם מי שאינו נוהג לומר תיקון חצות בכל לילה, יאמר סליחות.
ו. יש לברך ברכות השחר וברכת התורה לפני הסליחות, מפני הפסוקים הנאמרים בסליחות.[ ויש מן התימנים הבלדים שנהגו לומר ברכות השחר רק אחר הסליחות כיון שהפסוקים בסליחות הם דרך תפילה ותחנונים ולא כדרך לימוד תורה]
ז.  ראוי ששליח הציבור בסליחות יהיה תלמיד חכם, ובעל מעשים טובים, ונשוי, ומגיל שלושים ומעלה, ויודע להתפלל. ומכל מקום, כשאין מישהו שיש בו כל מעלות אלו, כל ישראל כשרים, ואין ליצור מחלוקת בבית הכנסת העיקר שיהיה רצוי לקהל.
ח. נוהגים לתקוע בשופר בסליחות באמירת י"ג מידות רחמים וכן בסוף הסליחות.
 
חידה לפרשה
האם מותר ליטוע אילנות בהר הבית? ומהיכן לומדים זאת?
חידון התנ"ך
על מי נאמר : "וישם כסא לאם המלך" ?
 
פרפראות לפרשה
1. "נופל בשדה" – במסכת סוטה [מד:] לומדים מכאן דווקא אם נופל בשדה – ולא צף על פני המים. כלומר: דין של עגלה ערופה צריך מספר תנאים ואחד מהם שהחלל לא נמצא צף על פני המים.
כשעלה היטלר ימ"ש לשלטון בגרמניה הנאצית והחל בהסתה פרועה נגד היהודים וכל העולם שתק, דרש הרב מאיר שפירא מלובלין זצ"ל [=מייסד הדף היומי] בשלהי אב שנת תרצ"ג: חז"ל דרשו על הפסוק: "נופל בשדה" –ולא צף על פני המים. כאשר אזרח של מדינה נפגע אז מדינתו דורשת את דמו, יש לו אבא ויש לו אמא שעומדים מאחריו.. אבל חלל שהוא "צף" , שהוא נע ונד בגלות במים שאין להם סוף -לו אין "זקניך ושופטיך" ולצערינו על הפגיעה בו עוברים לסדר היום כאילו לא אירע דבר. אילו היו לעם ישראל אדמה ומדינה משלו, לא היה איש מעז להתנכל לנו"!!
 הסוף העגום ידוע. עברו שש שנים מאז אותה דרשה של הרב שפירא והחלה השואה הנוראה וגם אז כל העולם המשיך לשתוק כי היינו "כחלל צף" אין דורש ואין מבקש... לכן עתה כשיש לנו ב"ה אדמה ומדינה - נשמור עליה מכל משמר, ונתפלל לה' שיתן שלום ואחדות בינינו ויחזור שלטון יהודי ברור על ארצינו ונחלתינו.
2. "ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה'":
 לארץ ישראל צריכים לעלות "בכל אות נפשו", שאם חסרה התשוקה הפנימית, ואהבה עזה לארץ הבחירה, עלולים להיכשל בדיבת הארץ. (האדמו"ר מקוצק).
 
ארבעה רמזים על חודש אלול
כנגד ארבעת גדרי התשובה: העזיבה, והחרטה, ובקשת הסליחה, וקבלה לעתיד שלא יחזור.[ כפי שהביאם הרס"ג בספרו - אמונות ודעות]  
1. ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים [מצא את אלו"ל בראשי תיבות ..] 
- כנגד "עזיבת החטא". בחסידות 'סתם מצווה' היא מצות הצדקה, ועל הרמז לעשיית המצוות ועשיית הטוב הוא דוקא במצות מתנות לאביונים. תיקון המעשים - מ"איש לרעהו", דרך הנתינה והצדקה - "ומתנות לאביונים".
2. ואשר לא צדה, והאלוקים אינה לידו ושמתי לך מקום, אשר ינוס שם [גם פה מצא את אלו"ל..]
כנגד העולם הרגשי - ה"חרטה". מתוך פרשת רוצח בשגגה חוסר האחריות הוא מוקד הבעיה, וזו הנקודה אותה צריך לתקן "ושמתי לך מקום" - נוס אל ערי המקלט שם תלמד אורחות חיים, ותתחרט רגשית על המעשים השליליים....
3. ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך [ בטח מצאתם כבר את אלו"ל..]
- כנגד הוידוי ("בקשת הסליחה" הבאה מתוך מחשבה). "ושבת עד ה' אלוהיך...ומל ה' אלוהיך את לבבך" וכו'. "ולבבו יבין ושב ורפא לו"- אי אפשר להגיע לתשובה שלמה בלא הבינה, - 'בינה' בגימטריא 'אלול' עכשיו בא תורו של השכל להתמודד. הוא יתקן את החטא משורשו על ידי כלי הניתוח וההגיון השכלי . מילת הלב תבא על ידי בינת הלב.
4. אני לדודי ודודי לי  [את הרמז הזה ודאי כולכם מכירים...]
כנגד העולם האמוני, - האדם מבטל עצמו ודבק בבוראו- וזה כנגד הקבלה לעתיד. כאשר אני כולי לדודי - אז דודי לי. הקב"ה מעיד עליו שאינו שב יותר אל אותו העוון שהרי הוא כבר ברייה חדשה דבוקה במקורה.
 
סוגי שופרות
כל הקרניים שמשמשות אותנו לשופרות הינן תוצר לוואי של אכילת הבשר של החיות עצמן. החיות אינן נשחטות בשביל הקרניים שלהן.
שופר איל
האיל הוא כבש בוגר (להבדיל מהאייל ששייך למשפחת הצבאים) ואנו מצווים לתקוע בקרנו למצוה מן המובחר. השימוש בקרן של איל מקורו בעקידת יצחק כאשר אברהם עקד את האיל שנתפס בסבך במקום את בנו בכורו. רוב הקהילות ובתי הכנסת משתמשות כיום בשופר זה. לפי הרמב"ם רק שופר של איל כשר ובלשונו "קרן הכבשים הכפוף". ועיין בהמשך על שופר איל בסגנון תימני.
שופר איל בסגנון ספרדי-אשכנזי: השופר הנפוץ ביותר, בעל ידית ארוכה שעברה יישור. בשל אורך קדח ארוך יחסית צלילו גבוה וחד.
שופר איל בסגנון תימני: מיוצר לפי דעת הרמב"ם [והרס"ג ] שגורס שאין לשנות את צורתה הטבעית של הקרן. השופר לא מיושר אלא נחתך קצת לפני החלל של הקרן ובעל מהלך קדח קצר ולכן מתאפיין בצליל נמוך ועמוק בד"כ. לרוב גם לא עובר עיבוד חיצוני כלל והקרן נשארת טבעית לחלוטין.
שופר מרוקאי: שופר שטוח מקרן איל שהכנתו מסובכת ואורכת זמן רב. מקורו עוד בימי האינקוויזיציה בספרד אז נאלצו היהודים להסתיר את דתם ומנהגיהם והיו משטחים אותו כדי שיהיה קל להסתרה מתחת לבגדים. בגלות ספרד הגיעו חלק מהיהודים לצפון אפריקה וחלקם למזרח אירופה. במרוקו התפתחה תעשיית שופרות ענפה ומשם קיבל את שמו, אך ניתן למצאו גם בקהילות יהודיות בפולין, גרמניה ועוד.
שופרות בהכשרים שונים
שופרות בהכשר בד"צ הם שופרות איִל שעוברים את כל שלבי הייצור והבקרה כמו השופרות האחרים למעט העובדה שבשלב הקדיחה נמצאים משגיחים של הבד"צ. המשיחים מסתכלים על תהליך הקדיחה ומוודאים ששום שופר אינו נפסל. לאחר מכן, לאור מנורה חזקה וזכוכית מגדלת, הם בוחנים כל שופר באופן מדוקדק. על השופרות שעורים את הבדיקה בהצלחה מודבקת מדבקה עם בר-קוד והולוגרמה (למניעת זיופים). אחוזי השופרות שלנו שלא עוברים את הבדיקה שואפים לאפס ומפתיעים את המשגיחים לטובה כל פעם מחדש. כמובן שכל תהליך הבדיקה והבאת המשגיחים מייקר במעט את מחיר השופר. יש גם מפעלים טובים אחרים בהשגחת רבנות. למשל בהשגחת רבנות תל אביב.
שופר דישון / תימני / קודו
כל השמות מתייחסים לאותו שופר הקודו הוא מין של אנטילופה שחיה בחלק הדרומי של יבשת אפריקה. קרן זו יכולה להגיע לאורך של כ 150 ס"מ והיא מרשימה בגודל בצבע ובצליל. התימנים נהגו לתקוע בקרן זו מאחר והיה להם יותר קל להשיג את הקרניים הללו מאלה של האיל. הקרן מתאפיינת בצליל עמוק בגלל נפח האוויר הגדול שבתוכה וכן בטונים שונים שניתן להפיק ממנה, בד"כ 2-3 ולעיתים אף יותר. בספר עריכת השלחן לרב קרח כתוב שהיו בתימן בהרים  מין אילי בר עם קרן ארוכה וא"כ יכול להיות שגם לפי הרמב"ם זה כשר אבל אלו שבארץ הארוכים נעשים אכן מדישון וכנ"ל. 
שופר ראם
הראם הוא מין של אנטילופה שנפוץ ברוב יבשת אפריקה ובעבר אף בישראל (כיום ישנו פרויקט להשבתם לטבע בארץ). שופר הראם הוא שחור וישר בעל מהלך קדח ארוך וצליל שמזכיר חצוצרה. למרות שמבחינה הלכתית הוא כשר כי הוא לא עשוי מעצם אחת , אבל בגלל שהוא ישר ולא כפוף יש מחלוקת האם ניתן להוציא באמצעותו ידי חובה.[ השאלה האם קרניים מסוג זה כשרות בדיעבד תלויה במחלוקת הרמב"ם עם רוב הראשונים שעניינה האם רבי יהודה חולק על רבנן ורבי יוסי במשנה (ראש השנה, פ"ג מב'-ה') ודרישתו שהתקיעה תהייה "בשל זכרים כפופין" היא רק מלכתחילה או גם בדיעבד. לאור כך שרבי לוי פוסק כרבי יהודה הרי שאם המחלוקת היא רק לגבי המצווה לכתחילה קרן יעל תהייה כשרה לתקיעה כסברת הראשונים החולקים על הרמב"ם. יש הסוברים שגם הרמב"ם מסכים לגישה זו (כלבו, ט"ז). דוגמאות לקרניים פשוטות הן הראם היעל והתיש .]
שופר יעל
היעל היא מין של עז הרים בעלת אזור תפוצה נרחב כולל ישראל. בגלל שזו חיה מוגנת השגת הקרניים היא קשה ואפשרית רק לאחר מוות טבעי של החיה. הקרן עצמה מרשימה ובעלת יופי מיוחד. צליל השופר גם הוא מיוחד ונשמע כמו חצוצרה בעלת צליל עמוק
 
מהלכות שבת
הרוצה לקחת חלה קפואה בשבת, ולהניחה ע"ג המיחם העומד על האש או על הפלטה כדי שתפשיר מותר לעשות כן. ומהיות טוב שקודם לכן ינער את הקרח [אם יש..] וינגבנה היטב שלא ישאר בה שום גליד של קרח, ואז מותר להניחה על המיחם אע"פ שהוא חם הרבה מאוד.
 אמנם יש להזהר, שלא לכסות את החלה בבגדים אשר המיחם מוטמן בהם, ואפילו אם רוצה לכסות רק את פני החלה מלמעלה בלבד, ג"כ אסור. והוא הדין שיש להזהר שלא תהיה החלה מונחת בתוך שקית או נייר כסף וכדו', ולהניחה כך עם עטיפה זאת ע"ג המיחם, שגם בכך יש איסור הטמנה.
ואם רוצה לחמם ע"ג המיחם קוגעל או פשטידא וכדו' שהם דברים רכים ושומן זב מהם, ורוצה שלא יתלכלכו ולא ילכלכו את המיחם, מותר להניחם בתוך עטיפת הנייר כסף, כיון שאין כוונתו בכיסוי והטמנה זאת כדי לחמם, אלא רק כדי לשמור את התבשיל ואת המיחם שלא יתלכלכו. ומכל מקום עדיף שגם בזה לא יכסה ויעטוף את התבשיל לגמרי בנייר כסף, אלא שישאיר מגולה מעט מלמעלה, ויצא בזה מידי כל חשש של איסור הטמנה.
 
תן חיוך !...
"שופטים ושוטרים תתן לך"...
1. עורך דין ממולח שהגן על נאשם בפריצה ניסה את ההגנה היצירתית הזו: מרשי הכניס את ידו כך סתם לתוך החלון ולקח כמה פריטים חסרי ערך. היד שלו היא שגנבה, לא הוא עצמו, ואני לא רואה כיצד אתה יכול להעניש את כל הגוף על מה שעשתה הזרוע לבד."
"מקובל עלי", ענה השופט, "אני אשתמש בהגיון שלך ואשלח את היד של הנאשם לבית הסוהר למשך שנה. הוא יכול להצטרף אליה או לעזוב אותה."
הנאשם חייך, ובעזרת הפרקליט שלו, הוא ניתק את הזרוע המלאכותית שלו, הניח אותה על דוכן השופט והלך לדרכו...
2. השופט: גנבת סכו"ם מהחנות!
הגנב: אבל אדוני, אני מבטיח לך שזה היה "חד פעמי"...
3. למה מכל דבר עושים צחוק ואפילו מראשי תיבות של החוק החשוב הבא: "חוק חינוך חובה חינם"  -ראשי תיבות:  ח-ח-ח-ח..
4. אחד בא לרבי שלו בחודש אלול ומתוודה: רבי, בחופשה טסתי לדובאי.   שאל הרבי: מה, גם שם יש קברים מיוחדים?   ענה לו החסיד: בטח, יש שם בית קברות שלם! קברות התאווה.."