פרשת כי תבוא

"ארמי אובד אבי"
בתחילת פרשתינו מובא ענין "הביכורים". מביא הביכורים אינו מסתפק בהבאת הפירות משבעת המינים ב"טנא" המהודר,  אלא הוא מצווה גם על "מקרא ביכורים"  להודות ולשבח לה'  על הטובות שעשה ה' עִמו וְעִם עַם ישראל. הוא סוקר בקצרה את ההסטוריה של עם ישראל ומתחיל במילים "ארמי אובד אבי"-וירד מצרימה וכו'.  רוב המפרשים מסבירים, ש"ארמי" הכוונה ללבן הארמי שביקש לאבד את יעקב אבינו ובכך למנוע את הקמת עם ה'. גם את המזימה הזו של לבן צריך לומר בקול רם. כפי שכותב רש"י - "וענית ואמרת" –בהרמת קול. ונשאלת השאלה, מה ענין של "ארמי אובד אבי" להבאת ביכורים? ולמה צריך לומר את זאת דווקא בהרמת קול?
אלא- אומר הגאון רבי אברהם חזקוני בעל "שתי ידות" : במסכת ברכות (כד : ) נאמר: ש"המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה", והטעם לכך הוא, שהרמת הקול מוכיחה כי אדם זה סבור שכביכול הקב"ה אינו שומע אותו כאשר הוא מדבר בלחש. ואכן בטור (או"ח סימן קא) נפסק, שכאשר משמיע את קולו כדי לעורר את הכוונה- מותר. גם בהבאת הביכורים צריך להרים את הקול כדי לעורר את הכוונה שיאמר מכל הלב את ההודאה לה' יתברך. וכדי שלא יחשבו בו, שהוא מקטני האמנה, ואינו מאמין שהקב"ה שומע גם בלחש, על כן הוא אומר "ארמי אובד אבי" - והכוונה כאמור, ללבן. אך נשאלת כאן השאלה, מדוע כתוב שהוא "אובד" אבי? הרי הוא לא הצליח במזימתו ולא איבד כלום, רק חשב מחשבות לאבד את "אבינו יעקב"?
 אלא התשובה, כפי שכתב רש"י "בשביל שחישב לאבד- חישב לו המקום כאילו עשה" – ומכאן, שהקב"ה יודע את  מחשבות לבו של האדם, וכל שכן שיודע מה שהאדם מוציא מפיו בלחש ! לאחר שמביא הביכורים מבהיר זאת, שאין הוא מקטני האמונה, יכול הוא להגביה את קולו ללא חשש.
האמת היא, שיש קשר עמוק בין "ארמי אובד אבי" וכוונותיו המרושעות של לבן, לבין רדת השבטים מצרימה וכל גלות מצרים שבאה בעקבותיה...שהרי אמרו חז"ל (שבת י( שבשביל כתונת הפסים שנתן יעקב אבינו ליוסף, נתגלגל הדבר שירדו אבותינו למצרים. ולמה באמת נתן יעקב ליוסף יותר מאשר בניו האחרים? כיון שאת יוסף החשיב כבכור, שכן הוא ביקש לשאת את רחל ראשונה, אלא, שלבן הטעהו. נמצא שלבן ביקש לעקור את הכל, כי  על ידי זה ירדו אבותינו למצרים וכמעט שקעו בכל שערי הטומאה ולא יכלו לצאת משם לעולם, אילולא שהצילם ה' משם, "בדקה התשעים" ..
מוסיף האלשייך הקדוש להסביר: כל ירידת האחים למצרים התחילה ע"י קנאת האחים ביוסף, ואם יוסף אכן היה הבכור ממש, לא היתה עליו קנאה מצד אחיו, וזה היה מתקבל על דעתם שאביו אוהב אותו ביותר, ועושה לו כתונת פסים, וגם אם היה חולם חלומות גדלות, שכולם משתחווים לו, לא היו מתרגשים כ"כ, שהרי האמת שהוא הבכור, והוא המנהיג הטבעי. אבל בגלל שלבן החליף בין האמהות והכניס את לאה ראשונה כי אז נולד ראובן והא הבכור "ביולוגית"  ומכאן נכנסה קנאה בין האחים, כשיעקב העדיף וביכר דווקא את בנה  של רחל. ומי הגורם לכל "הסיפור" ולכל הסכסוך?  כמובן, לבן הארמי שביקש לאבד את הכל..
שימו לב גם למלה- "אוֹבֵד" - בלשון הווה, ולכאורה גם אם מחשיבים את מזימתו הרעה של לבן כ"מעשה"- היה צריך להיות על כל פנים להיות כתוב: "ארמי אִבֵד אבי" בלשון עבר! אלא אומר החתם סופר: בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. לבן ניסה ולא עלה בידו, עשו ניסה ע"י אליפז בנו ולא עלתה בידו.  ובחזרתו של יעקב לארץ כנען, יש אומרים ,שלבן שלח לעשו: שמע עשו, לא הצלחתי להרוג את יעקב, אולי אתה תצליח.. הנה הוא יוצא לקראתך.. גם נסיון זה לא צלח לו.. ויעקב חוזר "שלם" לארץ אבותיו.  לבן לא התיאש מנסיונותיו לאבד את עם "יעקב" וציווה את  נכדו – את בלעם - להשלים את המלאכה. ואכן אנו מוצאים את בלעם כיועץ לפרעה בגזירת - "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", ולאחר מכן ניסה לקלל את העם "הברוך"  על הרי מואב. בא לקלל ונמצא מברך, כמי שכפאו שד [יותר נכון- מלאך..].
 ניתן לומר, שכל שונאי ישראל לדורותיהם הם ממשיכיו של לבן הארמי -"אובד" – אבי. כי עדיין מנסים הם בכל דרך לאבד חלילה את עם ישראל. כולם מנסים למצוא את "הפתרון הסופי" לעם ישראל. אבל "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" וכל מאמציהם לא יצליחו- ואדרבה -כשם שיעקב אבינו ועם ישראל בסופו של דבר יצא מחוזק מכל המהלכים נגדינו -"ויהי שם לגוי גדול ועצום ורב" – ויצאנו  "ברכוש רב ממצרים" כפי שיצא יעקב ברכוש רב מלבן הארמי,  כך אנו מאמינים שעם ישראל בעז"ה יצליח להתגבר על כל אויביו ויצא מחוזק מכל התמודדות עם האויב הזומם להשמידנו וגם אם הפעם בדוחא שבקטר לא הכל היה מושלם כפי שחשבנו בהתחלה אז יש הפעם הבאה.. כמו שנאמר: ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם..
 אבל צריך לצרף לזה תפילה מעומק הלב!! וכפי שאותו יהודי שעלה לירושלים עם סל הביכורים, ובא להודות לה' על פירות ארץ ישראל, היה צריך לומר  "בקול רם" לא רק "ארמי אובד אבי", אלא גם – "ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו, וישמע ה' את קולינו וירא את ענינו ואת עמלינו ואת לחצנו" –הוי אומר תפילה וצעקה! ואז- "ויוציאנו ה' ממצרים (=מהמיצרים ) ביד חזקה ובזרוע נטויה.. ויביאנו אל המקום הזה -  [ל] ארץ זבת חלב ודבש!!" 
גם אנו נאחל לקראת ראש  השנה הבעל"ט- [ביום שלישי הבא...] שנת "תפוח מתוק בדבש"! –שיתמתקו כל הדינים "החמוצים" כתפוח בדבש ואנשים חושבים התפוח הוא חמצמץ והדבש בא למתק אותו אבל המקובלים הסתכלו על הצבע ואמרו הפוך! הדבש הכתום אדמדם הוא מסמל את מידת הדין ואילו התפוח כאשר פותחים אותו הוא לבן המסמל את מידת הרחמים... על כל פנים בין כך ובין כך יהי רצון שיתמתקו הדינים ויהפכו לרחמים גדולים לעם ישראל כולו לחיילים ולחטופים . תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה!!
חידה לפרשה
"תשמע , איזה "טנא" היהודי הזה!! ... " – הסבר איך במלים אלו שיבחתי מאד את היהודי..
[תשובה בסוף הפרפראות]
שבת פרשת "כי תבא" [ כ'  אלול]
1.קוראים את התוכחה בקול נמוך, אבל מכל מקום, צריך שהקהל ישמע את הקריאה! ובפרט לאלו שמתפללים בחצרות הבתים..
2.נוהגים שהרב או זקן שבקהל עולה לקריאת התוכחה ויש כאלה בגלל שהם מקפידים לא לעלות לתוכחה, מעלים את ה"בעל קורא" עצמו לברך ולקרוא, אבל, "מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה"[ = מי שלא מקפיד וחושש - לא יקפידו עליו מן השמים] ואדרבה זוכה לברכות הרבה, שעל ידו, יתעוררו הקהל לתשובה, כשישמעו את דברי התוכחה. "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב".
3.התימנים נוהגים שלא מתרגמים את התוכחה. ומעלים זקן או חכם לקריאת התוכחה.
4. כדאי להגיד מי שבירך לקהל תיכף אחר התוכחה. ויש אומרים את  הפסוקים במשלי: "מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה: וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב"
5.ההפטרה: קומי אורי [ישעיה ס] זו ההפטרה הששית משבעה דנחמתא.
6 ביום ראשון [ויש מקדימין למוצאי שבת] מתחילים בקהילות אשכנז לומר סליחות. ברכת על נטילת ידיים וברכת אשר יצר וברכות התורה אומרים קודם סליחות. את השאר יאמרו אחר הסליחות לפני התפילה. כאשר אומרים סליחות ועדיין לילה לא יברך הש"ץ על הטלית עד שיגיע זמן ציצית. מי שאומר סליחות ביחיד יאמר י"ג מידות רחמים כקורא בתורה בטעמים. לא יאמר היחיד בקשות ופיוטים שבארמית.
7. ביום חמישי כ"ה אלול - זהו היום שהחל הקב"ה לברוא את העולם. לכן יש שקוראים מיום זה את היום שכנגדו בבריאת העולם.
תכלה שנה וקללותיה -תחל שנה וברכותיה
"תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל, שיהו קורין קללות, שבתורת כהנים [בפרשת בחוקותי], קודם עצרת [=חג השבועות] ושבמשנה תורה [=פרשת כי תבא], קודם ראש השנה. מאי טעמא?[מה הטעם?] אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה!! " [מסכת מגילה דף לא: ]
פרפראות לפרשה
1."וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ ..אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה .. וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם ורב" [דברים כו:ה]
פעם היה "מלמד" שלימד את בניו של איזה גביר, אולם לדאבון הלב ראשם היה 'סתום', ולא הבינו את לימודם, חוץ מילד אחד שהבין קצת יותר מאחיו, וקלט זעיר שם זעיר שם מדברי החומש. בשבת קודש כשבחן הגביר את ילדיו, ראה שכולם אינם יודעים מאומה, ורק אחד יודע ומבין. הגביר כעס על המלמד וטען כנגדו מדוע ילדיו אינם יודעים כלום מכל מה שלימד אותם במשך השבוע? הצטדק המלמד: הרי אני עושה כל מה שביכולתי, ומה אעשה אפוא אם ראשם אינו קולט את הלימוד, והא לך ראיה שאני משתדל ומנסה ללמד אותם, שהרי אחד מבניך כן יודע, וזוכר את תלמודו, הרי שלימדתי אותם כמו שצריך! נענה הגביר ואמר: מהילד המצויין בכשרונות אין ראיה, שהרי הוא לא צריך בכלל שתלמדו, כי הוא בעל תפישה מהירה, אבל למה הזנחת את השאר?..
אמר אז המלמד בחיוך מריר, על דבריך ניתן לדרוש את מאמר חז"ל על הפסוק בפרשה: "ויהי שם לגוי" – מלמד, שהיו "ישראל" - מצוינים שם"  - אם הילד יודע כמו "גוי", דהיינו שאינו יודע מאומה - אזי "מלמד", אז מאשימים את 'המלמד' בחוסר ידיעתו. ואילו אם יודע תורה מצויין כ"ישראל", אזי לא תולים במלמד את ההצלחה אלא בזה שהיו  "מצוינים שם" דהיינו בשל היותו עילוי מצוין ובעל כשרון...
2. אור החיים הקדוש - לשמוח בכל הטוב פירושו גם לשמוח בתורה!!
"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אלוקיך.. " [דברים כו: יא //מתוך מקרא ביכורים] אומר אור החיים הקדוש, שחוץ מן הפשט שאדם צריך לשמוח בכל הטובה שה' עושה עמו בשפע הפרנסה יש פה רמז על הטוב האמיתי = התורה [כאומרם ז"ל (אבות פ"ו מ"ג) ואין טוב אלא תורה] , שצריך לשמוח בה מאד.  ושימו לב לגודל האהבה שצריך כל יהודי לשמוח בתורה –" שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם"
3. 'מצוות' שלא כתובות
"כל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת" (דברים כח,סא). הקללות הכתובות בתורה- מכוונות למי שאינם מקיימים את המצוות הכתובות, ואילו ה"מכה אשר לא כתוב" – מכוונת למי שמוסיפים 'מצוות' משלהם שאינן כתובות בתורה, כגון:  "את פלוני מצווה לרדוף", "את אלמוני מצווה ללמד לקח"...
4. כשאבא קורא
רבנו הזקן בעל התניא היה בעל-הקריאה בבית-מדרשו. שנה אחת לא היה בביתו בשבת פרשת כי-תבוא, ושמע בנו, אדמו"ר האמצעי, שהיה אז לפני בר-מצווה, את קריאת-התורה מפי אחר. שמיעת הקללות בפרשת התוכחה גרמה לנער עגמת-נפש וכאב-לב, עד שהיה ספק אם יוכל לצום ביום-הכיפורים. כששאלו אותו, הרי בכל שנה קוראים פרשה זו ומה נשתנה השנה? השיב: "כשאבא קורא, לא נשמעות קללות"...
5.  להתכוין בקללות להכרתת האויבים
הקללות שבפרשה זו מכוונות כנגד כוחות הטומאה ואיובי ישראל, כפי שנאמר (דברים ל,ז) "ונתן ה' אלוקיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך". הכתוב מקללם שיאבדו וייכרתו לגמרי, דבר שיתקיים לעתיד לבוא, כפי שנאמר (זכריה יג,ב) "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".
*תשובה לחידה
שיבחתי כי - טנא = בגימטריה  = גאון =60 [=במיוחד אם הוא סיים את כל הש"ס  60  מסכתות ...]
מהלכות ראש השנה –מאכלים לסימן טוב.
 1. בשני לילות ראש השנה נוהגים להביא מאכלים לסימנא טבא – וכ"א ינהג כמנהגו יש מתחילים בתפוח בדבש כיון שזה חביב יותר וגם יש ענין למתק הדינים [תפוח ודבש רמז לדין ורחמים] ויש מתחילים  בתמר – כיון שזה משבעת המינים, וכך נוהגים בדרך כלל הספרדים.   ויברך העץ – ויתכון לפטור כל פירות העץ.
2.  אם אוכל את "הסימנים" לפני הסעודה – יברך חוץ מברכת פרי העץ על התמרים או תפוח בדבש - בורא פרי האדמה  על הדלעת [=קרא]  ויתכון לפטור כל פירות האדמה. ואם אוכל בתוך הסעודה – לא יברך על הדלעת אדמה, אלא אם ירצה יברך על בננה או מילון  (כיון שדלעת זה נקרא "דבר שבא מחמת הסעודה" ולא מברכים עליו בתוך הסעודה) יש נוהגים להביא הפירות אחרי ברכת-המזון, ויברך עץ ואדמה, ולבסוף ברכה אחרונה כדין.
 3.  אם אין לו ראש כבש, יניח ראש של דג וכדו', [יש הנמנעים מלאכול דגים בראש השנה]  וכשאוכל תפוח בדבש –   יאמר שתהא לנו שנה טובה ומתוקה (בלי המלה "כדבש" – כיון שדבש לא טוב לאכול הרבה..) ענבים לבנים זה סימן טוב. ושחורים – לא. כמו כן אגוזים לא נהגו לאכול – וכן לא דברים חמוצים וחריפים. והתימנים נוהגים לאכול חריף גם בראש השנה.
 4.  גם אם טובל הפרוסה בדבש – לא ישכח להטביל את הפרוסה גם במלח. 
 5.  את "הכרת" (=בצל-בר) וכן כל הדברים שלא ערבים לחִכּוֹ לא חייבים  לאכול ויכול להצביע עליהם ולאמר את ה"יהי רצון"…
6.  יזהר שלא יכעוס בימים אלו, וזה "הסימן" הטוב ביותר מכל הסימנים –שיהיה שמח וטוב לב ביום הזה בבחינת וגילו ברעדה.
7.  ב"יהי רצון"  של אכילת "הסימנים-הטובים" יתכוון להתעורר בתשובה. וטוב ללמוד מסכת ר"ה בשלחן החג.
שאלה: האם ניתן לומר סליחות קודם חצות הלילה?    
תשובה: מובא בפוסקים שעל פי הקבלה אסור לומר סליחות וי"ג מידות בשום פנים לפני חצות הלילה, ואפילו בעשרת ימי תשובה שהוא עת רצון, ובציבור בבית הכנסת, אין להקל, זולת בליל יום הכיפורים. אולם יש  המיישבים מנהג אלו שקשה להם להמתין עד חצות, ומקדימים לומר סליחות, אך יקפידו שיהיה על כל פנים באשמורה האמצעית של הלילה שהוא לערך כשעתיים לפני חצות [בסביבות 22:30 ] ולא קודם לכן . ובפרט יכולים להקל במוצ"ש אם מקדימים לומר סליחות קודם חצות, כיון שהארת השבת עד חצות לילה. אך אין לומר הוידוי (אשמנו וכו') משום קדושת שבת. וכן נפילת אפים לא נופלים בלילה (ואף לא בשאר לילות השבוע). אבל באשמורת השלישית סמוך לעלות השחר מקילים ליפול אפיים.
מהלכות שבת - האם אפשר להתפלל מנחה לפני סעודה שלישית?
הרמב"ם (הל' שבת פרק ל' הלכה י'.) כותב סדר יום השבת "הולך לבית מדרש וקורא עד המנחה, ומתפלל מנחה, ואח"כ קובע סעודה". ומדייק מזה הטור, (סימן רצ"א. )שצריך קודם להתפלל מנחה ורק אח"כ לאכול סעודה שלישית. ובדרכי משה שם הביא עוד כמה ראשונים הסוברים כן.
 אבל ר"ת סובר, שעדיף לאכול סעודה שלישית לפני מנחה. וטעמו, משום שכתוב במדרש שאין לשתות מים בבין השמשות . (עיי"ש בטור הטעם.) והחולקים סוברים, שדברי המדרש הם על מי נהרות בלבד ולא על כל מים .(עיין רמ"א סימן רצ"א סעיף ב', ובמ"ב שם ס"ק י"ב.)
ובכף החיים (סימן רצ"א ס"ק ט"ו.) הביא עוד בשם הזוהר והאר"י ז"ל, לאכול סעודה שלישית אחר תפילת המנחה.(ועוד עיין בערוך השולחן סימן רצ"א סעיף ד', שהביא מחכמי הקבלה שכל סעודה יש לאכול אחר תפילה השייכת לה, דהיינו סעודת הלילה אחר תפילת ערבית, סעודת הבוקר אחר תפילת שחרית, וסעודה שלישית אחר תפילת המנחה.)
ולמעשה, המנהג להתפלל קודם תפילת מנחה ואח"כ לאכול סעודה שלישית. אמנם, מי שקשה לו לאכול סעודה שלישית אחר תפילת המנחה יכול לאוכלה לפני תפילת המנחה ממחצית השעה לאחר חצות היום אמנם יש מחמירים שלא לאכול אלא מזמן מנחה קטנה [שזה כשעתיים וחצי לפני השקיעה]. ולפי הנוהגים לפי השו"ע יוצא רק בדיעבד אם אכל לפני מנחה. ולפי הנוהגים עפ"י הקבלה גם בדיעבד אינו יוצא וצריך שוב לאכול פת אחרי מנחה של שבת.
אורות התשובה לרב קוק [פרק ח :טז]
כְּשֶׁעוֹלֶה עַל לִבּוֹ שֶׁל אָדָם לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, וּלְתַקֵּן אֶת כָּל מַעֲשָׂיו וְרִגְשׁוֹתָיו, אֲפִלּוּ בְּמַחֲשָׁבָה לְבַד, לֹא יִפֹּל לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ מִמַּה שֶּׁהוּא נֶחְרַד מִפְּנֵי רֹב הָעֲווֹנוֹת, שֶׁנַּעֲשׂוּ אֶצְלוֹ יוֹתֵר מֻרְגָּשִׁים•. כִּי כָּךְ הוּא טֶבַע הַדָּבָר, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָאָדָם הוּא נִרְדָּף מִפְּנֵי זַעַף הַטֶּבַע הַגַּס• וְחֶשְׁכַּת הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת הַסּוֹבְבוֹת אוֹתוֹ, אֵינֶנּוּ מַרְגִּישׁ כָּל כָּךְ בַּחֲטָאָיו, וְלִפְעָמִים שֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישָׁם כְּלוּם, וַהֲרֵי הוּא צַדִּיק בְּעֵינָיו; אֲבָל כֵּיוָן שֶׁכֹּחוֹ הַמּוּסָרִי מִתְעוֹרֵר, מִיָּד נִגְלֶה אוֹר הַנְּשָׁמָה, וְעַל יְדֵי הָאוֹר נִבְדֶּקֶת הִיא נַפְשׁוֹ כֻּלָּהּ אֶצְלוֹ, וְרוֹאֶה הוּא אֶת כָּל כְּתָמֶיהָ, וְלִבּוֹ דּוֹאֵג בְּקִרְבּוֹ בַּחֲרָדָה גְּדוֹלָה עַל מִעוּט שְׁלֵמוּתוֹ וְעֹמֶק נְפִילָתוֹ. אֲבָל דַּוְקָא אָז, יָשִׂים אֶל לִבּוֹ, שֶׁרְאִיָּה זוֹ וְהַדְּאָגָה הַבָּאָה עִמָּהּ הִנֵּה הֵן הַסִּימָנִים הַיּוֹתֵר טוֹבִים הַמְבַשְּׂרִים לוֹ יְשׁוּעַת עוֹלָמִים בְּתִקּוּן הַנֶּפֶשׁ, וְיִתְחַזֵּק מְאֹד בָּזֶה בַּד' אֱ-לֹהָיו.
תן חיוך!
1. בראש השנה יש המגישים גם גזר ואומרים "יהי רצון שתגזור עלינו גזירות טובות"... פעם סבתא אמרה לנכדה האהוב: קח גזר! הגזר טוב לעיניים! בזכות הגזר שאני אוכלת בכל בוקר אני רואה מצויין!!  הנכד: 'אבל סבתא, זה מלפפון!...
2. - למה אי אפשר לעשות "תשובה" ע"י שליח? 
- כי על ידי התשובה מוחקים את העבירות,  ואין שליח לדבר עבירה...
3. לאלו שקמים מוקדם לסליחות והעיניים מטושטשות ורוצים לשים טיפות עיניים... תבדקו אם זה לא דבק שלוש שניות!!..
חידת התמונה משבוע שעבר-
ניחשתם נכון.. הכלב בצורת אדם אינו אלא אדם שנושך את כספו של  חבירו ע"י שמלווה לו ברבית = "נשך כסף"